החלטה בתיק בש"פ 208/05

           בפני ערר מטעם המדינה על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד), בב"ש 93647/04 מיום 6.1.05, לפיה שוחררו המשיבים למעצר-בית מלא.

           ביום 14.11.04 הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כתב אישום כנגד מוהנד עיראקי (להלן: המשיב 1) וכנגד מוניר נאסר (להלן: המשיב 2) בת"פ 40308/04, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, חטיפה, ניסיון שוד מזויין, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט.

           על-פי הנטען בכתב האישום, קשרו המשיבים יחד עם אחרים (להלן: האחרים), שזהותם אינה ידועה לעוררת, קשר לשדוד משאית. ביום 24.10.04 בסביבות השעה 22:30, עצר המתלונן את המשאית בה נסע באזור יקום ואשר הייתה עמוסה בארגזי שתייה קלה (להלן: המשאית), לשם מנוחה בטרם ימשיך בדרכו, וזאת לאחר שתדלק את המשאית בתחנת דלק סמוכה. בסביבות השעה 00:15, נכנסו המשיבים והאחרים למשאית בעת שהמתלונן ישן והחלו להכותו בכל חלקי גופו ואף איימו עליו לבל "יעשה שטויות". המשיבים והאחרים קשרו את המתלונן בידיו וברגליו, באמצעות בגדים שהיו במשאית. המשיב 1 והאחרים החלו בנסיעה במשאית בזמן שהמשיב 2 נוסע ברכב מסוג "אפלאוז", ומכוון את דרכה. בהגיעם לצומת שבי עלו הם על דרך עפר ונתקעו. סיור צבאי תפס את המשיב 2 ואילו המשיב 1 והאחרים נמלטו. בתאריכים 25.10.04 ו- 26.10.04, התקשר המשיב 2, עת שהוא נתון במעצר, למשיב 1 על-מנת למסור לו פרטים מהחקירה. בתאריך 31.10.04 התקשר המשיב 1 לאשתו והורה לה למסור בחקירתה, כי היה איתה לאורך כל ליל האירוע.

           בד בבד עם הגשת כתב-האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

           בתאריך 29.12.04 הורה בית-המשפט המחוזי לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינם של המשיבים בעזרתו יבחן הוא חלופת מעצר אודות המשיבים וזאת לאור כרסום בראיות התביעה וזאת משום שבמשאית הייתה מורכבת מערכת "איתוראן", אשר נוטרלה באמצעות קוד הידוע למתלונן בלבד ואשר על-פי הנטען על-ידי המתלונן אולץ הוא במכות ובאיומים לנפקו. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי העובדה שהמתלונן לא סיפר פרט זה בחקירתו הראשונה ועשה כן רק בחקירתו המאוחרת, מחלישה את הראיות שבידי העוררת. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי התעלמות העוררת מעדות איש האיתוראן בדבר הקוד האישי יש גם בה משום כרסום בראיות. בתאריך 6.1.05, ולאחר שהוגש תסקיר מטעם שרות המבחן בעניינם של המשיבים, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

           מכאן הערר שבפני.

           באת-כוח העוררת טענה, כי לא היה מקום להורות על שחרורם של המשיבים וזאת משום שבית-המשפט המחוזי לא עיין בחומר הראיות, הכולל את תיק החקירה של המשטרה בעניינם של המשיבים. עוד טענה היא, כי בדיקת פלט שיחות הטלפונים הניידים של המשיב 2 העלה שבזמן השוד היה קשר טלפוני אינטנסיבי בינו לבין המשיב 1. הוסיפה וטענה באת-כוח העוררת, כי טענת האליבי אותה העלה המשיב 1, לפיה שהה בליל האירוע בבית עם אשתו הופרכה מניה וביה, וזאת משום שבדיקת איכון הטלפון הנייד שלו העלתה, כי הוא היה ממוקם באזור מסלול השוד ביום ובשעה המיוחסים לו בכתב האישום. בשיחתם עם מדובבים, הודו המשיבים בשותפות במעשה השוד שיוחס להם. טענה נוספת העלתה באת-כוח העוררת, לפיה המתלונן נחבל קשות בעת השוד, דבר שאינו מתיישב עם טענת ביום השוד שהועלתה בבית-המשפט המחוזי. דבר הסתרת נטרול האזעקה על-ידי המתלונן בחקירתו הראשונה, הוסבר על-ידי באת-כוח העוררת, בכך ש"נשכח ממנו" בשל המכות אותן ספג במהלך ביצוע השוד ומשום שלא נשאל על כך מפורשות בחקירתו הראשונה. ואולם בעת השלמת החקירה על-ידי המשטרה, מסר המתלונן את גרסתו בהקשר זה. לטענת באת-כוח העוררת מסוכנותם נלמדת מחומרת המעשים המיוחסים להם בכתב האישום וכן מהרשעותיהם הקודמות.

           באי כוח המשיבים התנגדו לבקשה וניסו לשכנעני, כי החלטת בית-המשפט המחוזי במקומה היא וכי ישנו כרסום מהותי בראיות התביעה, ומשכך יש להשאיר את החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה. בפני טענו באי-כוח המשיבים, כי גרסאותיו של המתלונן סותרות וכי אין לתת בהם אמון. עוד הוסיפו וטענו הם, כי אין כל ראיה מדעית הקושרת את המשיבים לאירוע המיוחס להם. לא זו בלבד, אלא שאיכון הטלפונים הניידים לא קושר את מיקומם למיקום ביצוע המעשים כאמור.

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, דעתי היא, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהחליטו לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המדינה ואני סבור, כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה, סיכוי להרשעתם של המשיבים באישומים המיוחסים להם.

           חומר הראיות מצביע לכאורה על-כך, כי המשיבים חברו יחד והובילו את האירועים להתרחש כפי שהתרחשו. הדברים עולים מחומר הראיות הקיימות בתיק: בבדיקת פלט שיחות הטלפונים הניידים של המשיב 2 נראה, כי בזמן השוד היה קשר טלפוני רציף בינו לבין המשיב 1. בדיקת איכון הטלפון של המשיבים העלה, כי שניהם היו באזור בו נטען שבוצע השוד ובשעות המתאימות. עובדה זו מקבלת משנה תוקף וזאת מאחר והמשיב 1 בחקירתו מיום 27.10.04, שורה 35 טען כי:

           "אני אומר לך שאני הייתי בבית. אתה יכול גם לשאול את אשתי".

           ובהקשר זה ראו את שיחתו של המשיב 1 עם המדובב מיום 2.11.04, עמוד 1 שורות 16-18:

"מוהנד כל הזמן אמר לי שהפחד שלו רק בגלל הפלאפון שנתפס במשטרה ששם יש הרבה שיחות שאפשר להסגיר אותו..."

           ובהמשך, עמוד 2 שורות 3-4:

"מוהנד סיפר לי שתוך כדי נסיעה במשאית הוא בעצמו דיבר בפלאפון עם כמה אנשים וגם עם השוטף (כך במקור, ס. ג') שלו שהיה בדיטסו".

           קביעתו של בית-המשפט המחוזי באשר לכרסום בראיות התביעה על-ידי הצגת דו"ח חברת איתוראן ופעולת השלמת החקירה שנעשתה בעניין זה, אינה מקובלת עלי. עצם פעולת השלמת חקירה אינה יכולה, כשלעצמה, לפעול לטובת הנאשמים במובן זה שבית-משפט לא יסכים לבחון את ההשלמות המאוחרות ויכריע את שיכריע תוך התעלמות מהן.

           אכן, מקריאת הודעותיו של המתלונן עולה, כי קיימות סתירות בפרטים שונים ולא מהותיים בין ההודעות גופן. אולם, עיקר עדותו לעניין פרטי האירוע הינה עקבית, ואת הסתירות בהודעותיו ניתן להסביר הן בשל מצב של סערת רגשות, בו נמצא בשעות הראשונות שלאחר האירוע, והן בשל מעשי האלימות הקשים שבוצעו בגופו ושלגביהן עדויות רבות. בעניין זה ראו את התעודות הרפואיות אודות המתלונן וכן את עדויותיהם של החייל יוחאי אוחנה מיום 27.10.04 עמוד 2 שורות 5-6; עדותו של החייל אסלן גרכוז מיום 27.10.04 עמוד 2 שורות 7-8; עדותו של החייל רוסלן פורמן מיום 26.10.04 עמוד 2 שורה 3.

           באשר לטענת בא-כוח המשיבים לעניין סתירות בגרסאותיו של המתלונן, הרי גם אם ישנן אי התאמות בין ההודעות השונות, המשקל המצטבר שלהן מעלה הוכחה לכאורה לאישומים המיוחסים למשיבים. זאת ועוד: הכחשתו הגורפת של המשיב 1 מיום 2.11.04 ומיום 9.11.04 לאישומים שהועלו נגדו אינן יכולות להיזקף לזכותו, וזו בלשון המעטה. שיחתם של המשיבים עם המדובב, פלט שיחות הטלפון של המשיבים ואיכון מכשיריהם מצביעים, לכאורה, אל עבר אשמתם של המשיבים.

           העבירות בהן מואשמים המשיבים הן מסוג העבירות אשר מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21 (א) (1) (ג) (4), לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. מתוך עיון בגיליון הרשעותיהם הקודמות של המשיבים, ניתן ללמוד על מסוכנותם הרבה כאשר משיב 1 ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל, ואילו המשיב 2 הורשע בעבר גם בעבירות של הפרת חובה חוקית. לנוכח מסוכנותם הרבה והמעשים החמורים המיוחסים למשיבים, אין בחלופת מעצר כדי להפיג מסוכנות זו.